משנת ארץ ישראל על משנה שבועות ד׳:ז׳

7 עפ”י כתב יד קופמן

8 משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שני – ברוב עדי הנוסח "שאני". שינוי זה אופייני לכתיב הארץ-ישראלי המשמיט את האותיות הגרוניות שלא נהגו. כהן שני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה – העדות היא שהוא כוהן כשר. משנתנו מניחה שבירור יוחסין נעשה בבית דין מסודר, וכפי שראינו בנספח למסכת קידושין אכן עסקו בתי הדין בנושא זה. ברם משנתנו מתפרשת גם במעמד חברתי שאינו נדון בבית דין פורמלי. שאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי שאינו בן גרושה שאינו בן חלוצה שאנס איש פלוני ופיתה בתו – בנוסחאות משניות "בתי". אב שאנס את בתו חייב כבא על הערווה, אך אינו חייב ממון. ושחבל בו – בכל יתר עדי הנוסח "בי", בנו – צריך להיות "בני". בדפוס נוסף "ושחבל בי חבירי", ושהדליק גדישו בשבת – כך בכתב היד, ב-מיל, מל ובעדי נוסח ארץ-ישראליים נוספים. בנוסח הדפוסים מדפוס ראשון וב-מפ: "ושהדליק גדישי ביום הכיפורים", הרי אלו פטורין – הבדל גדול בין שני הנוסחים. בנוסח הראשון משנתנו מקבילה למשנה הקודמת. שם דובר ביום הכיפורים, ובמשנתנו בשבת. התביעה שבמשנתנו אינה תביעה ממונית, בניגוד לדעת רבי נחוניה בן הקנה שיום הכיפורים שווה לשבת בעניין תשלומים. לדעת המשנה יום הכיפורים אינו כשבת; בשבת דינו מיתה בידי אדם ופטור מתשלום ממון, ולכן השבועה אינה נוגעת לעדות ממונית, אבל לפי הנוסח השני נוסח הדפוסים ומעט עדי נוסח במשנתנו מדובר בתביעה שאינה ממונית, שכן האיש הדליק את הגדיש שלו, ואין כאן אלא חילול שבת. שרפת גדיש של אחר בשבת היא תביעה ממונית, שכן יום הכיפורים כשבת, וכשם שבמשנה ו התביעה ממונית כך גם במשנתנו. רק משום שהגדיש הוא של המבעיר אין כאן תביעה ממונית. נוסח זה מצייר מצב שבו אדם שהבעיר בשבת נדון בבית דין, כשם שבמקרא הועמד המבעיר לדין בבית משפט של מטה. בנספח למסכת שקלים עסקנו בשאלה וראינו שבימי חז"ל לא הועמדו למשפט עבריינים על מצוות ש"בין אדם למקום", להוציא עברות בתחומי מין, על כן קשה להניח שבמשנתנו מדובר בהעמדה כזאת לדין. אבל ייתכן שהמשנה תאורטית ועוסקת בהעמדה ספרותית: "לו יצויר שהיה עומד המבעיר לדין על חילול שבת". עם זאת אנו מעדיפים את הפירוש הראשון, שכן המשניות באו ללמד על הבדל בין יום הכיפורים לשבת, ולו רצו לחלק בין המבעיר גדיש של אחר למבעיר גדיש של עצמו הייתה המשנה מדברת בשני המקרים על יום הכיפורים, ולא מבחינה בין יום הכיפורים לשבת.

9 כאמור, המשנה מגדירה כשבועת שווא רק שבועה על עדות שיש בה היבט ממוני. היבטים אחרים לתפיסה זו יש בתוספתא: "1. המשביע את חבירו על דבר שיש בו שוה פרוטה הרי זה משלם קרן וחומש, ומביא אשם. וכן המשביע את העדים על דבר שיש בו שוה פרוטה וכפרו, הרי אילו חייבין קרבן, ופטורין מן הממון, שנאמר 'ונשא עונו'. 2. רבי ישמעאל אומר 'ונשא עונו' קרבן. רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר כאן 'ונשא עונו' ונאמר להלן 'עונו ישא', מה עונו ישא האמור להלן נטילת נשמה, אף עונו ישא האמור כאן נטילת נשמה. 'ונשא עון, עונו, עונו', מלמד שבכלל נשיאות עון קרבן. 3. רבי יהושע אומר ארבעה אין חייבין לשלם מן הדין ואין מן השמים מוחלין להן עד שישלמו" פ"ג ה"א, עמ' 449. ההלכה הראשונה קובעת שתביעה ממונית מחייבת ערך של שווה פרוטה, פחות מכאן אין זה ממון. ההלכה השנייה עוסקת בעונש: קרבן ותשלום קרן וחומש על שבועת פיקדון, קרבן ללא תשלום ממון על שבועת עדות. רבי יהודה בן בתירה מאיים בעונש מוות מן הסתם אם לא הביא קרבן. ההלכה השלישית קובעת שאמנם העדים שנשבעו לשקר פטורים מתשלום ממון, אך כל זה רק בדיני אדם, בדיני שמים עליהם לפצות את הניזוק על מעשיהם. בהמשך נמנים ארבעת המקרים הללו, ואחד מהם הוא עד שאינו מעיד על מה שראה.